פגשתי חברה שהזכירה לי איך שיחה שלנו לפני כמה שנים מלווה אותה עד היום,
ועוזרת לה להמנע מדיוני סרק, ולגשת לביצוע.
בזמנו היא התלבטה אם להציע מועמדות לתפקיד מסויים.
היו לה שיקולים בעד ובנגד,
בין השורות אפשר היה לשמוע את הפחד שעוצר אותה מלהציע את המועמדות.
הפחד שתדחה,
הפחד שהאחראים על התפקיד שמכירים אותה יחשבו שהיא לא מתאימה.
והפחד שהיא תתקבל אך לא תצליח ותחווה כישלון.
תוך כדי השיחה,
אמרתי לה שבעיני כל הדיבורים פה מיותרים,
מאחר ובכלל לא בטוח שהתפקיד עדיין פנוי.
אמרתי לה –
בואי תתקשרי לאחראי ותבררי אם התפקיד עדיין פנוי
ואם מבחינתם את אופציה לתפקיד.
רק אחרי שתהיה לך תשובה,
שווה יהיה לדון ולהבין אם את רוצה את התפקיד,
ואם כן אז מה באמת עוצר אותך מלהציע מועמדות.
היא התלבטה
היא רצתה להתקשר רק אחרי שתהיה לה החלטה,
ואני התעקשתי,
והיא על המקום הרימה טלפון לאחראי,
שאמר לה שזה לא רלוונטי.
היא הייתה בהלם.
היא כמה ימים “מתבחבשת” בתוך כל הסיפור,
דנה בו מכל הכיוונים,
דנה עם כמה אנשים,
חושבת על זה בעצמה כל הזמן,
ובכלל…. מסתבר שזה לא רלוונטי.
התשובה שלו גם עזרה לה להבין,
שבאמת היא כן רצתה את התפקיד,
ומה שבעיקר עצר אותה זה פחדים,
עם זאת, עכשיו כשהייתה לה התשובה שלו,
היא הניחה לנושא,
ועברה לדברים אחרים.
היא יצאה מהשיחה שלנו בתחושה,
שלפעמים אנחנו כל כך הרבה דשים בנושא מסויים,
שאנחנו מפספסים את המומנטום,
עד שהוא כבר הופך לא רלוונטי.
יש משהו שאנחנו רוצים לעשות?
אז יאללה, לעשות,
עכשיו!
תמיד יהיו פחדים,
תמיד יהיו לבטים,
אבל לא תמיד יהיו הזדמנויות.
מסר חשוב
ממליצה לכם!
הרבה אנשים מבוגרים,
כששואלים אותם במבט לאחור,
על מה בחיים הם מצטערים,
הם אומרים: “על כל מה שלא עשינו”,
כי מה שעשינו ונכשלנו,
זה קורה, נופלים, לומדים, קמים, צומחים…
העיקר שניסינו.
אבל מה שלא ניסינו אפילו,
פספסנו את ההזדמנות לעשות ואולי גם להצליח,
וההזדמנות לא חזרה על עצמה שוב.
דרך אגב,
אותה חברה בסוף כן קיבלה את התפקיד.
אחרי חודש האחראי חזר אליה שזה בסוף כן רלוונטי,
היא ישר אמרה כן (כי כבר הבינה שעם כל הפחדים, זה מה שהיא רוצה),
והייתה לה שנה מוצלחת במקום.
