החיים מספקים לנו סיבות רבות לדאגה:
מילון אבן שושן מגדיר את הדאגה: “רוגזה, חרדה, חשש מפני העלול לבוא, טרדה הכרוכה בצער וברוגז”.
חלק מהדאגות שלנו קטנות בעינינו ואינן מטרידות אותנו, אך אחרות הן כבדות משקל והרות גורל בעבורנו. אם איננו נזהרים, אנו עלולים להישאב לתוכן ולמצוא את עצמנו מוטרדים מהתוצאות האפשריות, “אובססיבים” לנושא המטריד ושקועים בחשש מפני העלול לבוא.
אם נדמיין פנים של אדם, נוכל לצייר בועה במקום בו המוח נמצא, “בועה של דאגה”. מה גודל הבועה? כמה מקום היא תופסת בחלל המוח?
אדם דואג יכול להגיע למקום בו “בועת הדאגה” תופסת את כל החלל במח. אדם זה יהיה מוכוון הבעיה, יחשוב רק עליה ולא יהיה פנוי למשימות אחרות בחייו. ברוב המקרים נראה אדם זה “נצמד” לפלאפון, למייל, לפייסבוק ולחדשות, מחכה לתוצאה/לעדכון, ממתין לכל שינוי והתקדמות, קפוא וחסר מעש מחכה פאסיבי לשינוי.
כשאנו נותנים לעצמנו לשקוע עמוק בבעיה המטרידה אותנו, אנו עסוקים כל הזמן ב: מה יקרה אם… הלוואי ש… אם רק היה…. אני חייב… אנו יכולים למצוא את עצמנו בתחושת מסכנות וקורבנות, ממתינים למישהו שיעשה משהו.
הדאגה, הינה טבעית, והיא מפנה את תשומת ליבנו לסכנות או משימות העומדים בפנינו. אך אם היא משתלטת עלינו, היא מנציחה את הבעיה, ומונעת מאיתנו מהתמודדות או ממציאת פתרון והקלה לבעיה.
אם נחזור לפנים של האדם שדמיינו לפני כן, נוכל להוסיף בצד “בועת הדאגה” בועה של מכוונות לפיתרון. ככל שהיחס בין גודל שתי הבועות הוא לטובת “בועת המכוונות לפיתרון”, אנו נמצא את עצמינו עסוקים בשאלות: מה אני יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה או להקטין את הסכנה? איך אני יכול לנצל לטובתי את המצב שנוצר? מה אני יכול ללמוד מהמציאות שנקלעתי אליה ואיך אני צומח ממנה?
כלומר, ככל שנצליח להקטין את “בועת הדאגה” ולהגדיל את “בועת המכוונות למשימה”, כך נוכל לתרגם את הדאגה להתמודדות, לרתום את החשש לפעולה, לצאת מהקיפאון והחידלון לתחושת רווחה ואור, וכתוצאה מכך להקטין את הסכנה/המשימה/הבעיה העומדת לפנינו.
איך עושים זאת?
זה לא פשוט לעשייה, אך קשה יותר להיות במקום של דאגה.
בהצלחה
החיים מספקים לנו סיבות רבות לדאגה:
מילון אבן שושן מגדיר את הדאגה: “רוגזה, חרדה, חשש מפני העלול לבוא, טרדה הכרוכה בצער וברוגז”.
חלק מהדאגות שלנו קטנות בעינינו ואינן מטרידות אותנו, אך אחרות הן כבדות משקל והרות גורל בעבורנו. אם איננו נזהרים, אנו עלולים להישאב לתוכן ולמצוא את עצמנו מוטרדים מהתוצאות האפשריות, “אובססיביים” לנושא המטריד ושקועים בחשש מפני העלול לבוא.
אם נדמיין פנים של אדם, נוכל לצייר בועה במקום בו המוח נמצא, “בועה של דאגה”. מה גודל הבועה? כמה מקום היא תופסת בחלל המוח?
אדם דואג יכול להגיע למקום בו “בועת הדאגה” תופסת את כל החלל במח. אדם זה יהיה מוכוון הבעיה, יחשוב רק עליה ולא יהיה פנוי למשימות אחרות בחייו. ברוב המקרים נראה אדם זה “נצמד” לפלאפון, למייל, לפייסבוק ולחדשות, מחכה לתוצאה/לעדכון, ממתין לכל שינוי והתקדמות, קפוא וחסר מעש מחכה פאסיבי לשינוי.
כשאנו נותנים לעצמנו לשקוע עמוק בבעיה המטרידה אותנו, אנו עסוקים כל הזמן ב: מה יקרה אם… הלוואי ש… אם רק היה…. אני חייב… אנו יכולים למצוא את עצמנו בתחושת מסכנות וקורבנות, ממתינים למישהו שיעשה משהו.
הדאגה, הינה טבעית, והיא מפנה את תשומת ליבנו לסכנות או משימות העומדים בפנינו. אך אם היא משתלטת עלינו, היא מנציחה את הבעיה, ומונעת מאיתנו מהתמודדות או ממציאת פתרון והקלה לבעיה.
אם נחזור לפנים של האדם שדמיינו לפני כן, נוכל להוסיף בצד “בועת הדאגה” בועה של “מכוונות לפתרון”. ככל שהיחס בין גודל שתי הבועות הוא לטובת “בועת המכוונות לפתרון”, אנו נמצא את עצמינו עסוקים בשאלות: מה אני יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה או להקטין את הסכנה? איך אני יכול לנצל לטובתי את המצב שנוצר? מה אני יכול ללמוד מהמציאות שנקלעתי אליה ואיך אני צומח ממנה?
כלומר, ככל שנצליח להקטין את “בועת הדאגה” ולהגדיל את “בועת המכוונות למשימה”, כך נוכל לתרגם את הדאגה להתמודדות, לרתום את החשש לפעולה, לצאת מהקיפאון והחידלון לתחושת רווחה ואור, וכתוצאה מכך להקטין את הסכנה/המשימה/הבעיה העומדת לפנינו.
איך עושים זאת?
זה לא פשוט לעשייה, אך קשה יותר להיות במקום של דאגה.
בהצלחה