לצאת מהתקיעות

אחת המתאמנות שהגיעה אלי רצתה להתגרש. היא הייתה מאוד מבואסת. היא הרגישה שבן הזוג שלה שופט אותה, לא מבין אותה, לא מקשיב לה ומזלזל בה ובדעותיה. היא שמה לב שהוא לא שותף לפעולות שהיא עושה לקידום המשפחה והבית, וכל שינוי שהיא רוצה לעשות כרוך במאבק. אחרי הרבה שנים שהכילה את זה נמאס לה והיא החליטה לוותר ולהתגרש. בתחושה שלה בן הזוג אינו שותף למאמץ לשיפור הזוגיות, הוא אינו מוכן לשינוי והיא אינה יכולה להמשיך ולהכיל את המצב.

זה הזכיר לי מתאמנת שרצתה לרדת במשקל, היא רצתה להתחיל לעשות כושר אבל התקשתה להתחיל. הבעיה הייתה שלא היה לה תקציב לחדר כושר, היא לא אהבה להתאמן בתוכניות כושר שיש בטלוויזיה, ולצאת להליכה זה רעיון טוב – אבל לא היה לה ביגוד מתאים (מכנסי ריצה, נעליים…) והיא התביישה לצאת להליכה ברחוב עם מה שיש לה.

במבט ראשון אולי היינו אומרים שאין קשר בין שני המקרים, אך אפשר להבחין שהמשותף בין שתיהן הוא שהן תלו את המצב שלהם בגורם חיצוני.

לו רק… (היה לי בן זוג מקשיב / נעלי הליכה מתאימות…) …. אז הכל היה מושלם.

כלומר, זה לא אנחנו שהבאנו את עצמנו למקום התקוע בו אנו נמצאים, אלא המצב הביטחוני שמשפיע על המשק / בן הזוג שלנו אשם / אין מספיק בחורים רווקים נורמליים בגילאים שלנו / הבוס לא מתחשב / המדינה לא בסדר / אגד תמיד מאחר / מזג האויר הרס הכל / הילדים עצבנו אותי / הפקקים במדינה בלתי נסבלים…

ומכאן הדרך קצרה למצוא את עצמנו בתחושה של– עשו לנו / לקחו לנו / אין לנו / מגיע לנו / מישהו חייב לנו… ואנו מקווים / מצפים / דורשים / מתפללים שמישהו יעשה משהו שישפר את המצב….

יתכן שאכן בן הזוג בדוגמא הראשונה הוא אנטיפת בלתי נסבל ואכן ברחוב בו גרה המתאמנת השנייה מסתכלים בעין עקומה על מי שיוצא להליכה בטישרט ומכנסי טריקו. אך זו הבחירה שלהן לשהות במקום פאסיבי, המחכה ומצפה לשינוי.

באימון אנו מכנים את התחושות הללו והאמירות הללו בשם “קורבנות”. כשאנו אומרים אמירות אלו, אנו בעצם אומרים שאנו קורבן של המציאות, אנו תולים את ההצלחה שלנו או את האושר שלנו במישהו אחר, ומסירים אחריות (ויכולת) מעצמנו לעשות את השינוי הרצוי.

כשאנו במצב של “קורבנות” אנו מכלים את האנרגיה והזמן שלנו על תלונות והתלוננויות, מנסים לשכנע את כולם שאנחנו בסדר אבל פשוט זה וזה… אשמים, במקום, לנצל את האנרגיה והכוח שלנו לשינוי המצב הקיים, ולהביא אותנו למקום נכון, טוב ומלא אור.

         ביירון קייטי, ממציאת שיטת “העבודה”, אומרת:
        “כשאני מתווכחת עם המציאות, אני מפסידה. אבל רק 100% מהפעמים”

כלומר- ביירון קייטי אומרת המציאות היא נתון עובדתי. זה מה שיש לנו. היכולת שלנו לשנות את המציאות מוגבלת ולא תמיד זה אפשרי. יכול להיות שהמציאות באופן אובייקטיבי היא קשה ומתסכלת. אך אם נתווכח עם המציאות אנחנו לא נשנה אותה, אלא רק נהיה מתוסכלים יותר ויותר. המציאות היא עובדה, וכשאי אפשר לשנות את המציאות, אז אפשר לשנות את עצמנו. את מה אנחנו עושים עם המציאות, איך אנחנו מתנהלים בתוכה, ואיך אנחנו הופכים אותה להזדמנות לצמיחה וצומחים ממנה. או כפי שאומר הביטוי: “איך אנחנו הופכים לימון ללימונדה”.

אפשר לראות סביבנו, אנשים רבים, שלו אני הייתי במצבם הייתי מרגישה שסוף העולם הגיע ותמו אפשרויותיי. אך הם במקום לשבת ולבכות על מצבם, פנו לעשיה והגיעו רחוק:

1. אלברט איינשטיין בתחילת דרכו כמדען, כשהוא מחוסר עבודה קבועה, הגדיר את עצמו “מהווה נטל על משפחתי… מוטב היה שלא נולדתי”, ורק מעט שנים בודדות לאחר מכן פרסם מחקרים פורצי דרך וקיבל הכרה עולמית.
2. הלן קלר נולדה כתינוקת רגילה ואיבדה את ראייתה ושמיעתה בגיל שנה וחצי. בעזרת מורתה – אן סאליבן, למדה לתקשר עם הסביבה ואף לדבר, והפכה למרצה מבוקשת ולפעילה למען מוגבלים בחברה ולמען מעמד הפועלים, פעילותה הייתה כה מוערכת שהיא קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית האמריקנית.
3. סילבסטר סטאלון- נפגע בלידתו בעצב הפנים והיה נראה מוזר, דרך שפגע ביכולת שלו להגשים את חלומו – להיות שחקן. הוא גר ברחוב ואף מכר את כלבו האהוב, ובכל זאת לא ויתר על חלומו להיות שחקן. גם כשהציעו לו מאות אלפי דולרים בעבור קניית תסריט שכתב, הוא לא ויתר, דרש להיות השחקן בתפקיד הראשי של התסריט שכתב, והסכים לשחק ולמכור את התסריט תמורת תשלום של כמה עשרות אלפי דולרים בודדים אך העיקר לא לוותר על החלום. ומכאן צמח והגיע לשחקן מוצלח ומוכר.
4. ניק וויצ’יץ – הוא מרצה מצליח, משחק גולף, גולש, נשוי ואב ל2 ילדים, למרות שנולד בלי ידיים ובלי רגליים.

אינסוף דוגמאות אפשר להביא לאנשים שלא נתנו למציאות להכתיב להם את העתיד.

נהוג לייחס לאלברט איינשטיין את האימרה: “ההגדרה לאי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאה שונה”. מעניין מה היה אומר על מי שלא עושה כלום ומצפה לתוצאה שונה…

אז איך יוצאים מתקיעות?

• בוחרים להפסיק להיות קורבן.
• מפסיקים להאשים אחרים במצב הקיים.
• לוקחים אחריות על המצב.
• עושים רשימה של דברים שביכולתנו לעשות כדי לשנות/לשפר את המצב הקיים.
• חושבים יצירתי (ואף מתייעצים עם אחרים) – מה עוד אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב.
• חושבים אילו הזדמנויות המצב הקיים מזמן לנו.
• בודקים אילו דלתות נפתחו לנו, ואילו עוד אפשרויות יש בפנינו להתקדמות, גם אם זה לכיוונים אחרים משחשבנו מלכתחילה.
• פועלים באופן אקטיבי ומתמיד לשינוי המצב למקום הרצוי.

בהצלחה

למאמר הבא בנושא תקיעות לחץ כאן