איפה אתם על הסקאלה?

מכירים את הנטייה להישאר במוכר, בידוע, בברור?
לנטייה הזו כמו להרבה דברים יש סקאלה

בצד אחד יש את אלה שנכנסים לחרדה מכל שינוי בחיים שלהם
מכל מקום או דבר שהוא לא ברור
קשה להם מאוד עם עמימות (בקשרים, במציאות)
קשה להם להיות בחוסר וודאות
קשה להם כשדברים לא מסתדרים כמו שהם רוצים
הם אוהבים להיות מתוכננים
לרוב הם גם אוהבים להיות בשליטה על מה שקורה.

ובצד השני יש את אלה שהם אלופי השינויים
הם אוהבים לגלות דברים חדשים
הם לא מתרגשים מעמימות או מחוסר וודאות
הם מסתגלים מאוד מהר לשינויים
וכשתוכניות משתבשות להם, הם לא נלחצים. מבחינתם זה טבעי שזה כך. יש כאלה שגם יתרגשו/יסתקרנו לקראת מה שיבוא במקום.
חלקם אפילו כל כך קלילים וזורמים, שקשה להם להתחייב לדברים או להתמיד בדברים. בגלל שמבחינתם הכל בר שינוי.

איפה אתם על הסקלה?

אני נמצאת קרוב יותר לראשונים,
לנלחצים, לאלה שאוהבים לתכנן, להיות בשליטה.
זו הסיבה שאני דווקא מברכת על שינויים.

אני נלחצת בשנייה הראשונה,
אך אחרי זה מברכת עליהם.

מבחינתי תכנון – זו הדרך להיות בעשייה שמובילה לתוצאות, להתקדמות, לצמיחה.
וזרימה עם מה שקורה – זו היכולת שלי לשחרר שליטה, ליהנות מהדרך, לשחרר את הלחץ מלהגיע לסוף-למטרה.
כן, אני אגיע למטרה שלי, אך בנחת, כשאני נהניתי גם מהעשייה עצמה.

למה אני מברכת על שינויים?

למדתי מהניסיון, שכשאני מתכננת משהו זה מתוך הראייה הצרה שלי, מתוך הידע שלי באותו רגע נתון.
כשמשהו משתבש, זו בעצם דרכו של אלוקים (או שתרצו לקרוא לו היקום) להוביל אותי למשהו אחר, טוב יותר. למשהו שלא יכולתי בכלל לחשוב עליו במקום שהייתי בו בעת התכנון.
ודווקא הזרימה שלי עם העניין, תביא אותי למשהו אחר, טוב יותר.

הדוגמא שאני אוהבת לתת, כי היא ממש ממחישה את זה,  

זה מהתקופה שלמדתי אימון בזמנו, ברמת השרון.
הייתי נוסעת בתחבורה ציבורית, באוטובוס ישיר מירושלים לצומת מורשה, נכנסת רגלית לרמת השרון ולוקחת אוטובוס פנימי נוסף.
האוטובוס הישיר היה יוצא אחת לשעה וחצי/שעתיים, כך שהייתי חייבת להקפיד ולהגיע לאוטובוס בזמן מאוד ספציפי. וכל היום הייתי בעבודה בלחץ, לצאת בזמן ולהספיק להגיע אליו.
לרוב הייתי מגיעה אליו חסרת נשימה, אחרי שהייתי רצה את כל המדרגות של התחנה המרכזית בירושלים (למי שמכיר), למי היה זמן למדרגות הנעות?

עד ש… הגיע היום שפספסתי את האוטובוס.

הייתי ממש מבואסת.
הלימודים נמשכו רק 3 שעות, כך שלחכות לאוטובוס הבא, לא בא בחשבון.
ישבתי שם בתחנה מאוכזבת, עצבנית, אלף רגשות עברו בי באותן דקות,
עד שעלה לי הרעיון, שזו דווקא הזדמנות בשבילי.
הזדמנות לנסות לנסוע בדרך אחרת.
גם ככה אני כנראה מוותרת ולא נוסעת היום,
אז מה יש לי להפסיד?
והחלטתי לנסוע דרך תל אביב.
בזמנו אמרו לי שזה פחות טוב, ולכן פסלתי את האפשרות הזו מראש,
אבל עכשיו… אם אאחר אבל אגיע, זה עדיף לא?

ומה אתם חושבים שקרה?
כמובן שהגעתי בזמן. אפילו לפני הזמן.
מה מסתבר?
מירושלים לתל אביב תדירות התחבורה ציבורית גבוהה יותר, וכך גם מתל אביב לרמת השרון. כך שלא נורא אם פספסתי אוטובוס אחד. מהר מאוד הגיע אחר.
אך השוס הגדול, שהאוטובוסים לרמת השרון הביאו אותי במדויק לאן שהייתי צריכה להגיע בתוך רמת השרון. כך שזה חסך לי את הזמן של נסיעה פנימית.

מיותר לציין… שמאז נסעתי רק דרך תל אביב.

כמו שאמרתי, החיים לימדו אותי, שדווקא השינויים, הם דרכו של אלוקים (או אם תרצו היקום) להראות לי דרך טובה יותר,
דרך שאני בראייה הצרה שלי, לא הכרתי קודם לכן.